הריקוד

אבל אתמול היית בסדר.

נכון, הייתי.

אמרת שכבר הרבה זמן את חושבת על היעד הבא והנה, הגיע הזמן - למה את לא שמחה? תרקדי עם השינוי הזה.

נולדתי נווד ונווד תמיד אהיה, מה אתה לא מבין?

זה לא שאני לא מבין, אבל סמדר, צריך להתקדם, -את- חייבת להבין.

אני מבינה טוב מאוד. המושב, השדה, הם אלה שדרכם למדתי, ראיתי, נשמתי ו...

מפנים אותנו. נכון, אז מה? אני לא מאמין שככה את מגיבה. את הרי אוהבת שינויים, את התזוזה.

 

אחד בפה ואחד בלב.

השינוי הזה כל הזמן מנסה ללמד אותי לרקוד ואני דואגת מיד לעצור לו את המנגינה.

מגיל 7, פעם בשנה לכל היותר, אני מוצאת את עצמי בבית חדש. 

אורזת את דבריי והולכת מבלי לחשוב לעבר החוויה הבאה. 

אני לא -מצליחה- להתקבע. 

אולי אף פעם לא רציתי. אולי אף פעם לא ניסיתי. 

ניגבתי את הדמעות. שבועיים של בכי ועיניים נפוחות. 

הבנתי את כללי המשחק, בוא נרקוד עם חוסר הודאות. 

השעון מתקתק, הפינוי תכף כאן. 

בלחץ להחליט אני... לא יודעת. 

צריכה זמן. רגע. לאט. 

ההחלטה הייתה שעכשיו זה לא הזמן להחליט. 

ועד שיגיע זמן ההחלטות - אנחנו שמים סוף לרצון להתקבע בבתים של אחרים.

בפעם הבאה שנקדח או נסייד זה יהיה בשבילנו. איפה? מתי? ו... לאן יוביל אותנו המסע? 

אין לנו מושג. 

מתחילים בפרדס חנה.

סאבלט. בין חודשים ספורים לשנה. העולם המדברי שלנו שזור בחייהם של אחרים.

בהתראה של כמה ימים יכול להגיע הטלפון שיגיד שזהו הזמן להמשיך הלאה.

והחפצים? ועבודה ו...?

אנחנו לא יודעים. 

יום יום משתעבדים פחות לכל מה שנראה לנו מחייב.

 הולכים קצת לאיבוד ומחזיקים חזק ביד של השינוי.

הפעם? 

הוא מוביל את הריקוד.

 

 

 

ממעללותיי בבית החדש - הרצון להתקבע, המציאות ומה שביניהם 

.