מושב? מה תעשי במושב? זה רחוק מהבית, ואת בכלל תל אביבית, מה יש מחוצה לה?

 ו..מה עם עבודה? איפה תעבדו? ו...החברים? המשפחה?

זה מוזר. 

​

לא היה מקום לדיונים- החלטנו, לחיים שהיו לנו בתל אביב אנחנו לא חוזרים.

באותם רגעים לא היינו אפילו בררנים. חזרנו מטיול של שלושה חודשים בארצות הברית, לא שאלנו שאלות.

ידענו שאנחנו רוצים להתחיל לכתוב את ההווה שלנו בצורה אחרת ושונה ממה שחווינו עד כה.

כן, מושב. 

ומה עם....? יהיה טוב, טוב מטוב.

​

הפשלנו שרוולים, ידענו שאנחנו הולכים להקים לנו כאן בית.

שתלנו, סיידנו, שיפצנו, ניסרנו, צבענו ו...הפכנו קרוואן נטוש באמצע השדה-

לבית. 

​

תוך כמה שעות במושב הגירויים של דיזנגוף אותם הכרנו כה טוב מהדירה הקודמת הרגישו כמו זכרון ישן.

למדנו לתכנן את הזמן שלנו אחד עם השני ולפתח תחביבים חדשים ביחד ולחוד.

נשמנו טבע, לראשונה בחיים.

שדה ענק פרוס מחוץ לחלונינו כמו מבקש ללמד אותנו את עונות השנה. 

​

יכולתי לכתוב על הבית הזה טרילוגיית ספרים שלא הייתה מביישת את שר הטבעות.

זה היה בית של גילויים חדשים.

הבית שראה אותי צומחת כל יום. הוא ראה את הצבעים שלי כשהגעתי והוא רואה את הצבעים שלי היום. 

השקט שלו חידד אותי.

האתגרים שהוא הביא הובילו אותי להבנה מחודשת של הדברים אליהם אני מייחסת חשיבות.

​

כזה הוא היה.

הקרוואן. 

בתוך השדה.

שעות אחרונות בו ואין בי טיפת עצב. 

​

ממנו אנחנו יוצאים לדרך לא ידועה, לאתגר חדש.

מקום חדש. אוויר חדש. 

לא נוטעים שורשים, ממשיכים לנוע ולטעום את כל הטעמים המרגשים ביותר.

 

תודה לך חוויה.

תודה לכם קירות.

עיצבתי ביניכם כל פינה. מכירה אתכם כה טוב. 

תודה שהייתם בשבילי, גם אם לזמן מוגבל- 

בית.  

​

​