top of page

וילָהּ אֲדָמָה 

שדה בוקר 

 

כן, חנינו. כן כן, הנה הוא, אני רואה את השער, איזה יפה הכל נראה מבחוץ. 'מעולה, אנחנו נגיע מאוחר יותר, השארתי לך מפתח, תכנסנה בינתיים, הכל מוכן בשבילכן.' כן, הנה, מצאתי. 'נהדר, אסביר לך בידיוק איך לפתוח'. כן, אוקיי. הנה, הצלחתי, הדלת נפתחה. 'יופי, אז אם תסתכלי משמאל מחכה לכם... ומימין... והדלת ממול ו.... סמדר?' כן, כן, אני, פה, כן. הכל כל כך... הקירות, האור. אני... אחזור אלייך, או שנפגש אחר כך, או...כן. 'אני שמח שאהבת כל כך, נפגש מאוחר יותר, בינתיים, תהנו, המדבר חיכה לכן'. 

שני, בואי! את חייבת לראות. אחר כך נביא את הדברים. בואי, בואי. 

שדה בוקר  (27 of 40).jpg

 

היא תפסה את הגיטרה והתיישבה על כסא הקש הצופה למדבר. לא עניינו אותה הדברים שברכב או שהסתובבתי סביבה והתמוגגתי מהבניה עוצרת הנשימה של וילה אדמה.

קולות הרקע של החיים במדרשה עברו וחלפו על פניה והיא מנגנת, שירים רגועים, שירים שעושים לה בית. היא חיכתה לרגע הזה כבר הרבה זמן. 

התיישבתי לידה והתמסרתי לשירה שלה. הצטרפתי למילותייה מפעם לפעם בעודי מתמקדת בנוכחות שמזמנת איתה הנגינה. כשמנגנים ושרים, במדבר בפרט, אין דבר אחר שחשוב יותר מאותו הרגע בידיוק.

חשבתי רבות את מי לצרף איתי למסע לוילה אדמה. רציתי ליצור חיבור אינטימי ומיוחד בין מי שתגיע איתי לבין היצירה אותה מזמן המדבר.

היה לי ברור ששני, בידיוק כמוני, תמצא במדבר אופק אינסופי שיודע תמיד את התשובות. 

מעולם לא טיילנו יחד, היכרותיינו בת פחות משנה. מפגש שכזה שהתחיל ברשת על בסיס תחומי עניין משותפים, המשיך בליווי שלי את עבודתה ופנימה הלאה לתוך חברות מלאת שיקופים מחדדים. 

שדה בוקר  (7 of 40).jpg

מצאתי עצמי יושבת בחלל שריגש אותי מרחוק עוד מהיום בו התוודעתי לקיומו לפני כחצי שנה. חיכיתי רבות ליום בו אגיע לוילה אדמה. 

חשבתי שמילים רבות ילוו את ההגעה שלי אליו ושמשפטים ארוכים ומלאי מילות תואר ימלאו את החלל בתקווה לתאר את התחושות שבהגעה אליו.   

בית, אבל מדבר. שקט, אבל תנועה. רצון להניח הרצון לכבוש את גבעות החול המדבריות. 

והנה, מוכיחה לי שוב האינטרקציה את עוצמותייה. 

במקום למלא את החלל באינספור מילים מתארות, נגינתה של שני גרמה לחולמנות מבטי להיות המרכז שבהוויה.

שעות היא ישבה וניגנה. 

 הבטתי בריכוזה. מבטה יורד למיתרים מפעם לפעם והשירים,  מתחלפים, יוצרים ביניהם הרמוניה שנשמעת כמו יצירה ארוכה ועוטפת. 

שדה בוקר  מהנייד (42 of 210).jpg
שדה בוקר  (16 of 40).jpg

בין ערביים הרגשתי את נפשי מתעוררת לחיפוש נופי המדבר האינסופיים. קוצים קטנים רקדו בגופי וקראו לי לצאת לחקור את המדבר המקיף את הבית.

רינת, חברתי הקרמיקאית מרחבי הרשת, גרה גם היא בשדה בוקר.

שקיעה רצופת חוויות הייתה לי במעבה המדבר עם רינת.

חזרתי הבייתה עייפה אך כה מאושרת. קור איימים בחוץ והבית חם ונעים. הסתכלתי סביב, החימום לא דולק. הסתובבתי מחפשת פתח חימום או אפילו גוף אדום בוהק שמחמם. כלום.

האם יכול להיות שזו האדמה שיודעת לווסת בין טמפרטורת החוץ לפנים? לא, זה בטח, משהו, ממוחשב, מופעל, מרחוק, בשלט, הם בטח, אוטומטית. כן. 

נשארתי עם תהיותיי ושמרתי את השאלה לקראת הפגישה עם רוני ותום, הידיים והלבבות שמאחורי וילה אדמה. 

שדה בוקר  (23 of 40).jpg

הערב המדברי הקר שונה בתכלית מהיום המדברי החם. 

היום תוסס סביב המדרשה ומלא בעשייה שוקקת חיים והערב שקט ומכונס. ובתוך הבית הזמן עוצר מלכת. 

בין לילה ליום, בין שקט לרעש, בבית תמיד נעים, מזמין ונח. 

לחלל יש כח. 

זהו לא סתם עוד בית במדבר, זה הבית שבנו, במו ידייהם, רוני ותום. מבלי להכירם כלל וממבט בפרטים ובדיוקים שבאדמה הנגוחה, השיטה בה נבנה הבית, אפשר להבין עליהם עולם. חשבתי לי, הם בטח אנשים אשר מזמינים להסתכל על החיים בשכבות, בפשטות. אנשים אשר מפשילים שרווליהם ומגשימים את חלומותיהם. אנשים אשר רוצים שכל מי שיכנס לחלל אותו בנו ירגישו חלק מהתהליך הארוך והמיוחד שהיה בכדי להפוך את חלקת המדבר השוממת לבית של ממש. 

צלצול טלפון הפיג את הדממה בה שני ואני היינו מצוייות.

'אני כאן, נראה לי, בחוץ, תפתחי לי, קר קר קר.' זו לירון, היא הגיעה. מצויידת בחיוך ענק ובחוש הומור שיודע לגלגל גם את האדם הקשוח ביותר. 

פתחתי את הדלת, חיבוק גדול של קור, תיק אחד תלוי סביבינו ואנרגיה סוערת ומרגשת עוטפת את הרגע. 

שדה בוקר  מהנייד (168 of 210).jpg
שדה בוקר  מהנייד (170 of 210).jpg

 

'מה זה המקום הזה. וואו. מה קורה כאן. 

זה מרגש, כל פרט ופרט. הצבעים. הטקסטורה. והקירות, ממה הם עשויים. בחיים לא ראיתי דבר כזה.

מרגישה כאילו לנפש היצירתית שלי בא לצאת במחולות ולחבק כל אלמנט כאן. זה מדויק. הכל כאן מדויק.

הצבעים שלך, סמדר! הכל כאן, וואו. מי עומד מאחורי המקום הזה. אני, וואו.

מה קורה כאן.'

שני ואני ישבנו וצחקנו. 

את כל המילים שאני לא אמרתי כשנכנסתי היא אמרה בשבילי. באנרגיה גדולה, בחום אדיר.

אפילו שלום עוד לא אמרה, הולכת כמו ילדה ומבטה מרצד כמו מגלה לראשונה את הכוכבים והירח. 

'שלום, אני לירון, נעים מאוד, שני, כן, שמעתי עליך, איזה כיף, שמחה שאת כאן, כל כך!' 

הסתכלתי עליהן, ידעתי שהחיבור ביניהן יהיה מדויק ולא רציתי להפריע ולו לרגע להיכרותן הראשונית.

מלאות ברגש שתיהן, האחת שמחה מתגלגלת והשנייה שלווה ועומק. 

ואני, איפה אני ביניהן, מאושרת, כמו ציפור שהגיעה לקן. 

שדה בוקר  (12 of 40).jpg

 

לירון מילאה את הבית בהומור המפותח שלה ושני בצלילי נגינתה הענוגה. 

ספגתי הכל קרוב קרוב אלי. שלא יגמר לעולם. 

הלילה היה שקט ונעים, חם היה בתוך המיטות המדבריות שלנו לימים הקרובים.

הבוקר הגיע בזמנו וקמתי בהתרגשות - יום של מדבר! יום של מדבר מצפה לנו.

הוא תמיד עושה לי את זה, המדבר. מצד אחד, אני מרגישה את נפשי נרגעת אך גופי מאותת לי לנוע לראות עוד הר, עוד קימור. 

התארגנו כולנו ויחד עם הקפה של הבוקר יצאנו לחוויה לקראתה התרגשנו שלושתינו מאוד - סדנת קרמיקה מדברית עם רינת.

בוקר של חומר ומדבר הם ההוכחה שחוש המישוש יודע עלינו כל כך הרבה.

(החוויה המלאה נמצאת בפרויקט המלקטת > להעשיר.)

כששבנו מהסדנא, מאושרות ומלאות בחימר, לירון הודיעה קבל עם ומדבר שהיא לוקחת פיקוד על הכנת ארוחת הצהריים. שני ואני, רעבות לקראת ארוחת השפית, יצאנו לחקור לעומק את החומרים שיש בבית. את הפרטים הקטנים. 

שדה בוקר  מהנייד (31 of 210).jpg
שדה בוקר  מהנייד (32 of 210).jpg

 

שבעות ושמחות החלטנו לצאת להנות בחצר הבית משעותיה החמות של השמש. 

שני ואני התמקמנו בנקודת אור שמסנוורת את העיניים ומעניקה לכל הגוף חום נעים ולירון לצידינו רקחה מסיכת חימר טבעית שתנקה ותזין את עור פנינו מהחום המדברי. 

לירוני (3 of 13).jpg
שדה בוקר  (41 of 40).jpg

 

שני ולירון,אחרי כמעט עשרים וארבע שעות משותפות, הרגיש שהיו חברות מאז ומתמיד. 

וכך, המגע של לירון הפך את הרגעים הללו מתחת לשמש לבלתי נשכחים. 

לירוני (7 of 13).jpg

 

השמש הכתומה החלה שוקעת והביאה עמה את תום ורוני למפגש לו כה ציפיתי. 

בעדינות ובפשטות כובשת התיישבנו כולנו סביב שולחן האוכל המרכזי. 

רוני, היצירתית ומלאת התשוקה לטכניקת בניה מסורתית, אנתרופולוגית במקצועה.

תום, המחובר לחומר ולאדמה מאז ומתמיד, מורה דרך במקצועו.

לירון, קוסמטיקאית המטפלת בחימר טבעי, שני, מעצבת פנים המתמחה בעבודה עם חומר ממוחזר וטבעי, ואני -

שלא ידעתי את נפשי מהחיבור האנושי שנרקם לו סביב השולחן הזה.

הסיפור של וילה אדמה התחיל אי אז כשרוני התמקדה במחקרה בנשים הבדואיות בישראל. מחקרה כאנתרופולוגית הפגיש אותה עם חייהן האותנטיים של הנשים בצורה העמוקה ביותר. היא התמקדה בכל פרט בפסיפס הנשי שחוותה ולמדה להבין שהתרבות הבדואית קוסמת לה מזוויות שונות ומרגשות.

טיול אחד במרוקו היה זה שחיבר לה את כל הנקודות. עינייה התמקדו בבניה שכמוה מעולם לא ראתה, חול ואדמה פוגשים זה את זה בטבעיות, יוצרים מבנה ומתמזגים דרכו החוצה. 

הרצון למחקר כמו טבוע ברוני וכך הוא קרם עור וגידים בפגישה שלה עם טכניקת הבניה המיוחדת ורבת היתרונות - "אדמה נגוחה".

בשובה הבייתה, סיפרה עליה לתום והלהיבה אותו לקראתה. 

שיתוף הפעולה מעורר ההשראה בינהם בחיבור עם תשוקתם ההדדית לטבע המדברי הובילו אותם להחלטה שאת הבית אותו תכננו לבנות יחדיו, בחלקה המדברית בשדה בוקר, יבנו בטכניקת האדמה הנגוחה. 

שדה בוקר  מהנייד (199 of 210).jpg

 

לא ידעו שניהם כיצד ניגשים לתחילת הבניה מהאדמה הנגוחה. הטכניקה לא הייתה מפותחת כלל בארץ עת הם החליטו להתחיל לבנות.

ללא קיצורי דרך החליטו שאת אשר אינם יודעים - ילמדו מאפס.

וכך,זימנו לעצמם, בחריצות יתרה, ימים ולילות של למידה. ברחבי הרשת החלו למצוא פריטי מידע על הטכניקה שאיפשרו להם להתחיל בצעד הראשון בבנייה.  

ללא כל ידע בבניה, החליטו שאת הבית הם יבנו במו ידיהם. 

החיבור והרצון לבנייה מאדמה נגוחה לא הייתה החלטה שרירותית.  ראשית,  מתוך ההבנה כי היא מיטיבה עם הסביבה ואפילו חסכונית. טכניקת האדמה הנגוחה, כשמה כן היא, ממוקדת בבנייה מהאדמה וממנה בלבד. כלומר, טביעת הרגל האקולוגית היא מינימלית.

בנוסף, לקירות הנבנים מאדמה נגוחה יש מאסה תרמית המאפשרת קירור וחימום טבעי של החלל, מה שלא מצריך הפעלת חימום או קירור במצבי אקלים הדורשים זאת. והנה, קיבלתי את ההסבר על החום בתוך הבית כששבתי קפואה מהטיול המדברי לפנות ערב. 

הבניה היחודית, מלבד היותה אסתטית בנראותה ובבנייתה, דורשת מינימום חומרי גלם ומינימום תחזוקה.

ואולי, חשבתי לעצמי,  כך נראים החיים כשלא מעורבים בהם כימיקלים. פשוטים, אסתטיים ונעימים. 

שדה בוקר  (28 of 40).jpg
שדה בוקר  מהנייד (186 of 210).jpg

 

תוך כדי השיחה הבנתי שתוך מספר שנים רוני ותום צברו כל כך הרבה ידע על טכניקת הבנייה שכשהם מספרים עליה זה נשמע כמו הרפתקאה אליה כל אחד ירצה לצאת. 

ניסיתי להבין כיצד בידיוק בונים בטכניקת האדמה הנגוחה. 'בואי איתי רגע החוצה, יש לי משהו להראות לך'.  תום לקח אותי להביט באחד הקירות החיצוניים כדי להסביר לי בצורה המוחשית ביותר על שיטת הבנייה.

'הנה, כאן ציירתי את האדמה, וכאן את השמש, והנה, אפילו מקור מים!' 

ואז, הבנתי. בדרכי הפשוטה, הרי, זה שעון חול! נזכרתי בטיולים השנתיים בבית הספר היסודי בהם היינו מבקרים במדבר ויוצרים כל אחד שעון חול. שכבת חול צבעוני אחת על השניה, והנה, כולן ויחד יוצרות תמהיל צבעוני, מדברי ומרגש. 

'השיטה אכן בנויה על שכבות. לאחר הנחת כל שכבה ישנו פטיש אשר תפקידו להדק טוב טוב את האדמה לזו שתחתיה. בנוסף, בין השכבות מחבר הדבק הטבעי המצוי באדמה- חרסית.' רוני ותום פיתחו מתכון המשלב בצורה מדוייקת את האדמה והחרסית וכך הפכו את הבנייה באדמה נגוחה לאיכותית ואפילו למהירה. 

שדה בוקר  (21 of 40).jpg

 

בניית הבית ארכה שנתיים. ביום היו בונים ובצהריים היו שבים הבייתה להיות עם ילדיהם. חשוב היה להם להמשיך לנהל חיי משפחה עשירים גם בימים עמוסים בלמידה ועשיה. ולכן, הבנייה התארכה. 

השיחה התגלגלה להחלטה שקיבלו, תוך כדי בניית הבית, שהמקום המיוחד שלהם יהיה פתוח לאנשים שונים מהארץ ומהעולם כדי שיחוו בעצמם את החיבור של המדבר לאדמה הנגוחה- חיבור המחלחל ישר ללב ולנשמה.

מבטם על כל פינה בבית הזכיר לי את הדרך בה הורים מסתכלים על ילדיהם האהובים, מבט כנה, מחבק, מלא בנחת.

שמיעת הסיפור והיכרות האישית איתם שיקפה לי בבירור את התחושות החזקות אותן הרגשנו, שני לירון ואני, כל אחת בדרכה שלה, כשנכנסו לוילה אדמה. 

מעניין היה לי להבחין מהצד איך השיחה, אשר החלה בהיכרות רשמית הסתיימה ככזו המרגישה כמו שיחה קולחת בארוחה משפחתית.

חשבתי לעצמי, כל היושבים בשולחן מחוברים זה לזה בצורה בלתי אמצעית. פשוט כך. על בסיס ערכים, על בסיס חיבור לאדמה ובמיוחד - על בסיס האהבה לפשטות הטבעית. 

 

 

שדה בוקר  מהנייד (200 of 210).jpg

 הזמן המשותף חלף עבר לכולנו כה מהר והשעון סימן לרוני ותום שהגיע הזמן לעזוב לקראת נסיעה ארוכה שצפתה להם.

הרגשתי כיצד המפגש איתם מילא אותי ובפרידתינו הספקנו כבר לתכנן את המפגש המשולש הבא. 

הלילה הגיע ועטף את הבית בשקט רגוע. התיישבתי בספה הגדולה שבמרכז הסלון והתחלתי לסכם לעצמי בראש את כל רבדייה המיוחדים. לירון הצטרפה אלי ואל מחשבותיי.  

טהור, אמרתי לה. מנסה להסביר לה מה הרגשתי בימים האחרונים כאן איתה ועם שני.

אתן, ביחד, חיבור טהור. לא חשבתי שזה יהיה מדויק כפי שזה היה בפועל.

היא, מצידה, הרעיפה עלי מילים שליבי לא ישכח לעולם.

כששני הצטרפה אלינו לשיח, היה ברור שזו תחילתה של חברות מרתקת ושהיה זה מפגש שישאר כזכרון מופלא אצל שלושתינו. 

שדה בוקר  (4 of 40).jpg
שדה בוקר  מהנייד (134 of 210).jpg

 

שמש. בוקר.  תיקים ארוזים. תכף תגיע הפרידה מהמדבר.

בעודי מקפלת דברים אחרונים קלטתי בזווית העין את לירון. 

היא תפסה בדממה את הגיטרה של שני בידה, יצאה החוצה והתיישבה על כסא הקש הצופה על המדבר.

נגינתה סימלה את סגירת המעגל הסימבולית.

הסוף מחבק את ההתחלה. 

תמה לה החוויה. 

שדה בוקר  מהנייד (187 of 210).jpg
שדה בוקר  מהנייד (13 of 210).jpg

 

וכל שנותר לי הוא לעלות את השאלה, 

האם הייתה לי אותה חוויה לו הייתי נוסעת עם חבריי מהבית או עם בני המשפחה, אם הייתי בוחרת בדרך הקלה?

או שמא החיבור המרגש בין נפשות שטרם הכירו, על בסיס אהבה זהה, הופך ברגע את הזרות למשפחה? 

כנראה שלעולם לא אדע. 

כל שנותר לי, מכל הלב, הוא להגיד תודה.

שדה בוקר  מהנייד (183 of 210).jpg

 

וילה אדמה - 

מדרשת שדה בוקר 

פתוחה באהבה, בהזמנה מראש, ומתאימה למשפחות או חברים אשר רוצים להגיע לטייל, לאט, יחד.

בנוסף, רוני ותום מעבירים סדנאות מרתקות על טכניקת האדמה הנגוחה, שווה, מאוד, לשמור על קשר. 

ن

8a704a00-67b8-48da-8809-f472736fa9aa.jfi

רוני, תום וילדיהם בפיסת חיים שמחים מתוך האלבום המשפחתי 

bottom of page