בין הזמן בו קראתי את הספר ועד לכתיבת סיקור "המלקטת" עבר פרק זמן ארוך. הופתעתי להבין עד כמה מאתגר לתאר את הדברים הכי אהובים. ועכשיו, דווקא עכשיו, בימים המשונים האלה אותה הביאה הקורונה, הרגשתי שזה הזמן להוציא את מילותיי ותחושותיי בהמשך לקריאת הספר - לאור.

​

"אני חושש פן יעשה חיבור בין התקופה הנוכחית אשר נכפית על כולנו- להאטה. הוירוס והסגר שנכפה עלינו כתוצאה ממנו איננו האטה. ובכלל, אין דבר שקורה כעת שהוא חיובי."  ככל שהוא ממשיך ומספר לי את דעותייו, אני מבחינה בתנועת ידי שטופחת ברפטטיביות על השולחן. תנועת הסכמה רפלקסיבית שלוחשת "נכון! נכון!", כזו שמופיעה רק כאשר מתגלה אלי דבר מה כה מדוייק, אך אינני רוצה להפריע לו להמשיך ולהתנגן באוזניי או בדעתי. 

​

"ההאטה היא תהליך, היא בחירה. יתכן ובסוף התקופה הזו של הקורונה אנשים רבים יותר יהיו פתוחים לרעיונות של התנועה ואפילו יחליטו לאמץ הרגלים חדשים לחייהם. ואולי, אולי, המשבר הזה יעורר אותנו לחשוב מחדש על הדרך בה אנו גומעים את החיים". 

​

  "רציתי להיות מאושר יותר" הוא אומר ותופס לי את הבטן בנקודה הכי רגישה. "וכך, לאט לאט, ככל שמצאתי את דרכיי להיות טוב יותר לעצמי ולסביבה, שמתי לב שהעקרונות של ההאטה מצילים את העולם. בלי כוונה."

​

באופן אירוני, נגלה מהר שכל מה שיהפוך את חיינו לנוחים ובריאים יותר ייטיב מאוד עם הסביבה.

​