SHUFALEK
LIFE SOUNDS
סוף תרגול יוגה. שוואסנה. הרגע בו מניחים את המחשבות ומתמסרים לשקט. פתאום צלילים. מלמטה למעלה, עוטפים אותי. צלילים של ים. אני במצולות? איפה אני? פותחת את העיניים. מסתכלת עליו. הוא מגלגל ליד אוזניי כלי נגינה ממנו בוקעים צלילים של הים. ואני... מגניבה בשקט "זה! זה מדהים!". אורי חייך. הוא הרי יודע. כשקמתי אמרתי לו שבחיים לא חוויתי ככה מוזיקה. הכלים שלו, השקט שלו, העולם שלו. הכל פשוט התחבר לכדי צלילים מסוג אחר. מרגיעים. מחברים. טובים. כל כך טובים.
.
הכפכפים
ממעלותיי במדבר הדרומי והקסום - קיבוץ לוטן, הקניון האדום ומה שביניהם
המדבר קרא לי, הדרום הרחוק. בטוח שמע שאני מחפשת קן חדש ופתח בפני את כל המערות היפות שלו.
התהלכנו לבד בין כתלי הקניון האדום, נגענו באבן, בטקסטורה. ידענו שלפני כמה מאות שנים היינו ברגע זה במצולות.
האבן כה חלקה, קימורי המדבר כמו מחובקים עם מים שפעם זרמו.
הטיול נגמר בעייפות טובה ובלילה תכננו ללון בקיבוץ האקולוגי לוטן.
לא סתם זה היה היעד הראשון אליו הגעתי אחרי שנודע לנו שאנחנו צריכים לפנות את הבית. השיח הפנימי אמר שאם צריך לעבור עכשיו - רק למדבר.
החדר צנוע, נקי, מסודר. הקיבוץ מופלא בצבעיו ובאוויר המדברי שעוטף אותו.
הוצאתי את הכפכפים מהתיק והלכתי לכיוון המקלחת. אור בידיוק סיים והגיע תורי. הוא יצא ממנה יחף ושמח והתחיל להתארגן.
השחרור שלו כובש אותי כל פעם מחדש, איך הוא מצליח ברגע להפוך כל מקום לבית?
ואני, כל פעם מחדש, שואלת אותו- למה בלי כפכפים? אתה לא יודע מי היה ואיך ו... תשמור על ההיגיינה.
והוא, כל פעם מחדש, צוחק עלי ולא מבין.
נכנסתי למקלחת, בכפכפים.
התלבשתי לקראת הארוחה ובזריזות החלפתי את הכפכפים לנעליים.
יצאתי מהחדר.
ארוחת שישי של קיבוץ, מאות בודדות של אנשים מופלאים גרים בו והעשיה המרכזית שלהם היא ללמד עוד ועוד אנשים על העולם האקולוגי.
השולחן מלא בכל טוב, בני הקיבוץ שרים את שירי השישי, כולם צעירים, מכירים, מחובקים.
ואנחנו, אורחים, מביטים מהצד, שמחים בחוויה.
אכלנו, צחקנו והמשכנו את הערב במשחק קופסא שסחף אותנו עד לשעות הקטנות של הלילה.
בבוקר למחרת קמנו בנחת לארוחת הבוקר ומיד לאחר מכן לסיור בקיבוץ.
למדנו על התהליכים האקולוגיים המרתקים אותם מובילים בני הקיבוץ ושמענו על האנשים שמגיעים מכל העולם כדי ללמוד מהם.
קיבוץ, קטן, צעיר - ובועט.
כל אדם שפגשנו היה מלא בהשראה, בחיוך מדברי גדול.
כל חלקה בנויה שפגשנו כמו הראתה לנו שרק עד לא מזמן הייתה אדמה.
שמחתי. להיות שם, ללמוד.
סיימנו את הסיור, הרווחנו לנו כמה חברים טובים, ידענו שאם יום אחד נעבור למדבר זה יהיה ללוטן, בוודאות.
24 שעות בהן הרגשתי עטופה ואהובה. כל פיסה בקיבוץ דיברה וחיברה אותי ללא מילים.
אולי אלה היו האנשים, אולי הצבעים, אולי המדבר.
נשארה בליבי חוויה מהסוג שלא חוויתי שנים.
ארזנו את התיקים לקראת טיול בפארק תמנע ואמרנו שנגניב מקלחת אחרונה לפני שנעזוב.
המגבת בידי והמבט נעול על הכפכפים.
השארתי אותן מונחות בכניסה לחדר.
נכנסתי להתקלח,
יחפה.











ליצירת קשר עם קיבוץ לוטן