קָאסָה פּוּרָה וִידּה

.

היא נכנסה לרכב והתחילה לצחוק. לא היה לה מושג לאן אנחנו נוסעות. 

היא הסתכלה עלי ואמרה שלאן שאקח אותה - זו בטוח תהיה חוויה. 

היא רק לא ידעה לצפות את גודל החוויה. למען האמת, גם אני לא יכולתי לדמיין כמה נעים ומיוחד הולך להיות לנו. 

עלינו על הכביש המהיר ותוך מספר דקות מצאנו עצמינו יוצאות ממנו ביציאה קלה אחת.  המעבר החד בין רעש ערי המרכז לבין השקט אשר התגלה אלינו ברגע היה מטשטש. בתים המחוברים לטבע ולמרחבים, ילדים רצים ברחובות. 

הגעת ליעד. הגענו? איך יכול להיות? אני לא רואה את הבית ו...

קיר אדמה ארוך ויפייפה נגלה אלינו. לצידו מונח באלגנטיות קקטוס זקוף. השער נפתח.

השער נפתח ונגלה אלינו בית עוצר נשימה, האם זה יתכן שהמדבר הגיע עד למרכז ופותח לנו את שעריו? הדברים הכי יפים בעולם אינם גלויים לעין, חשבתי לעצמי.

אני מביטה במאי, הלסת שלה שמוטה כאילו היינו חלק מסרט מצוייר. לאן הבאת אותי? בעודינו חולמות בהקיץ ומחייכות לנוכח האואזיס המיוחד הזה, קריאה נשמעת לעברינו. הגעתן! ידיה של עדי מושטות אלינו כמו מסמנות להכנס לחיבוקה. תוך רגע נבלעתי, מאושרת, לתוך זרועותיה.

בואו, בואו, כנסו.

 

 

  

כל פינה בבית, כל קיר וכל דלת דיברו את שפת המדבר. עדי הובילה אותנו בין חדרי הבית ובין חצרותיו, מספרת באהבה גדולה על המשפחה אשר בנתה אותו ועל המחשבה העמוקה בכל פרט ופרט. עדי היא הפנים והלב של הבית כיוון שבעליו אינם מתגוררים כעת בארץ. נפש מיוחדת ויצירתית בעצמה, מעבירה אליו ודרכו רגש כה חזק, כמו היה שלה. מילותיה ועיניה סחפו אותנו לתוך בית שכולו מעניק השראה. 

חיוכינו הגדולים סירבו לרדת מפנינו שעות לאחר שעדי עזבה אותנו להנוח מהשקט המשכר. בשיח ללא מילים הרגשנו שאין משמעות לאתמול או למחר.  העכשיו הוא הדבר היחיד בראשינו והוא מזמין אותנו להתמסר ולהתנתק.  משב רוח עדינה הגיע אלינו מהאופק ובמים השתקפה שמש הצהריים הכתומה.

את השעות שעד השקיעה בילינו כל אחת בשלה.  השקט חלחל בכל הגוף והצורך היחיד שהרגשנו היה להניח. 

אחת תפסה ספר, השניה כוס תה. ישבנו על שפת המים, מחכות לראות את השמש יורדת ומביאה איתה לילה מלא במילים שרק החושך יודע להאיר. 

את ארוחת הערב הכנו במטבח הרחב והמפנק של בבית.  ישבנו שתינו בקצה שולחן העץ הגדול, אוכלות ומדברות, שותות וצוחקות ומעלות את צירוף המקרים המיוחד בו המציאות הפגישה בינינו. 

 כמה חודשים לפני כן, בשיאו של המסע שלי בארץ לחיפוש בית, ישנתי במיטתה של מאי כחלק מסאבלט בדירתה. באותם ימים היא בעצמה הייתה בעיצומו של מסעה שלה.

הסאבלט הספונטני היה זה שהפגיש ביני לבין מאי והחיבור שלנו היה מיוחד עוד מהשיחה הראשונה.

בקאסה פורה וידה החלטנו לסגור את מעגל המסעות שלנו ובחרנו ללכת לישון יחד, במיטה אחת. 

הבוקר הביא איתו פרץ יצירה אדיר. התעוררנו שתינו לתוך יצירת אמנות. לתוך זמן אחר. 

ובתוכו, התחלנו לנוע. כל אחת בדרך שלה ושתינו ביחד ללא מילים כלל. 

החלל מעורר ומרגיע באותה נשימה. מוזר ככל שיהיה, שהרי, איך חלל יכול לשדר דברים שכאלה. 

אחרי שעות של יצירה מיוחדת היה לי מובן שלחוויה רובד מרכזי נוסף - לשמוע את סיפור המשפחה העומדת מאחורי הבית. 

חן, בעלת הבית, מתגוררת כיום בהולנד עם משפחתה ולכן שיחתינו הייתה טלפונית. מהרגע ששמענו האחת את קולה של השניה הרגשנו כאילו אנחנו יושבות יחד בנחת תחת סכך הדקלים.

"אין לך מושג כמה אני מאושרת לשמוע את מה שאת מספרת לי. זו, זו בידיוק החוויה אותה רציתי ליצור!

כל שרציתי הוא שכאשר יושבים בחוץ התחושה תהיה כמו בסוכה על חופי סיני ובפנים את היכולת לנשום יחד עם החומרים הטבעיים הבונים את החלל. 

דורון, בעלי, נולד בסיני וגר בנגב כל חייו. אני, מצד שני, מעולם לא גרתי במדבר בצעירותי אך אהבתי אותו מאז ומתמיד ; את הגוונים, את השקט, את האינסוף. 

המפגש ביני לבין דורון חידד את הבנתי שהמדבר יהיה חלק מרכזי בחיינו המשותפים. 

אחרי שהתחתנו קיבלנו בדרום, היכן שדורון גדל,  מגרש של 'בן ממשיך'. תכניות הבית שנבנה כבר היו בהתהוות אך ככל שהימים עברו העשיה שלנו הייתה דווקא במרכז. הרגשנו שבמקום לחיות את השקט המדברי המחבר אנחנו חיים בעיקר את  התזוזה שבנסיעות הלוך ושוב. החלטנו לעצור את תכניות הבנייה ולמכור את השטח. 

לא ידענו מה הצעד הבא שנבחר לעשות ובטח שלא היכן אנו עומדים לגור ולהקים את ביתינו. הדבר היחיד שידענו בצורה הנוכחת ביותר הוא שאת הילדים שלנו נגדל קרוב לטבע. 

החלנו במסע חיפוש המקום בו נתיישב ונקים משפחה - מסע אשר בזכותו הכרנו מקומות שונים ומגוונים בארץ.  כשהגענו לגן שורק הבנו שנינו - כאן. כאן אנו הולכים לגור.  במקריות כמעט מוחלטת ובמזל גדול מאוד, מצאנו את החלקה עליה הבית בנוי היום.

בסתר ליבי תמיד ידעתי שהבית שאבנה יהיה מאדמה. ההשראה הגדולה ביותר שלי הייתה המדבר והבניה המיוחדת בסנטה פה ובמקסיקו.

 

 הסוגיה הגדולה ביותר בפניה עמדנו הייתה למצוא את האנשים הנכונים לבנות איתנו את הבית. לפני כעשור בניה בבוץ הייתה פחות נפוצה בארץ ובמיוחד באיזור המרכז הייתה נדירה. חיפשנו את אנשי המקצוע המנוסים ביותר אשר ידעו להתאים את שאיפותינו לשטח. 

 החיפוש הוביל אותנו למצוא קבוצת חבר'ה צעירים, חלקם אדריכלים, אשר נודדים בארץ ומתמחים בבניית בתים מבוץ בטכניקות מסורתיות.  

 בנינו להם יחידת מגורים בשטח ובה הם גרו במשך כל זמן בניית הבית.

בימים- ערבבנו את הבוץ, טייחנו ובנינו, ובערבים- בילינו יחד סביב המדורה, אכלנו ושתינו. אלה היו ימים מאושרים. 

 

היה לי חשוב להיות חלק מכל תהליך בניית הבית, החל מבחירת החומרים ועד לבחירת אנשי המקצוע.  הסתובבתי בכל הארץ וחיפשתי יוצרים מקיימים, כאלה שמלבד יצירתם המיוחדת יהיו בעלי מזג שיתכתב עם שלי. כאלה שעבודת ידם המדויקת והאוהבת תורגש בחלל בו אגדל את משפחתי. את כל הבניה עשיתי עם תינוקת קטנה בידי ובהיריון! לפעמים, אני חושבת לעצמי, שזו הייתה חוויה כל כך עצמתית ומיוחדת שאין מילים שיצליחו לתאר אותה.

"כשהבנייה הסתיימה והתחלתי לרהט את הבית חשוב היה לי לעבוד עם החומרים הטבעיים והאיכותיים ביותר, בדגש על שימוש בחומר ממוחזר.  

היה לי חשוב שכל מה שיקיף אותנו יהיה מחובר לאדמה ולא הייתי מוכנה להתפשר על הפריט הקטן ביותר. 

חוויית בניית הבית הייתה עבורינו כרכבת הרים. היו ימים מאושרים והיו ימים מאתגרים שהפגישו אותנו עם הקשיים שבמחיה בבית העשוי חומרים טבעיים. גשמי החורף המיסו פעם אחר פעם את הבוץ - דבר שהוביל לבעיות רבות. לקח לנו זמן ולילות מלאי בוץ נוזל מהקירות אבל הפכנו כל סלע עד שמצאנו פתרון לכל הבעיות. 

הבית הזה היה עבורינו עולם שלם. בו הקמנו וגידלנו את משפחתינו ובו ואירחנו את האנשים אהובים עלינו.

הבית הזה הוא אנחנו, בצורה הכי אמיתית שלנו." 

שנים יפות בילתה המשפחה בבית עד שהעשיה החלה להזיז אותם שוב. הפעם, על קו ישראל- הולנד. החיים, שוב, הציבו בפניהם את שאלת סדר העדיפויות. פעם נוספת ניצח הרצון המשפחתי להיות יחד ולבלות את הימים קרוב אחד לשני. כאשר קיבלו את ההחלטה לעזוב את ביתם, חשוב  היה להם לפתוח את דלתותיו בפני אנשים אשר יוכלו לפגוש במה שיצרו. חן מגיעה מעולם הרפואה הסינית והתזונה וחשוב היה לה שהחלל שבנתה יוכל לתת השראה למטפלים ויוצרים אשר החיבור לטבע הוא חלק בלתי נפרד מהם. זאת, כמובן,  בנוסף לרצונם שמשפחות וחברים יבואו לנפוש, לנוח ולהנות מזמנם המשותף בקאסה המופלא. 

ליבה של חן מלא בגעגוע ואהבה רחוקה וכל שהיא רוצה זה שימשיכו לחגוג את החיים ואת השקט בבית אותו בנתה. 

השיחה איתה הייתה עבורי מרתקת, התפלאתי מכמה חשוב לה לפתוח את פרי יצירתה לאנשים שכלל לא מכירה. התרשמתי מהדרך בה היא רואה את החיים - בפשטות, בכנות ובטבעיות.

סוף היום הגיע ואיתו גם סוף השהייה שלנו. יום גדוש של יצירה ושל שיח הביא אותנו לעייפות נעימה.

החוויה הסתיימה במלואה. הזכרונות ילוו אותנו עוד הרבה ירחים. 

כל שנותר הוא לשאול -

האם באמת ישנם צירופי מקרים?

או שאולי אלו החיים אשר בטבעיות מובילים אותנו למקומות היוצרים חיבורים מעניינים? 

 

קאסה פורה וידה - 

רוח מדבר בנוף גלילי

גן שורק (כרבע שעה מתל אביב)

פתוח באהבה, בהזמנה מראש, ומתאים ל;

משפחות או חברים אשר רוצים להגיע לנפוש יחד, ריטריטים, אירועים מיוחדים, פרויקטי צילום או אמנות.

Untitled.jpg
3-35768_instagram-logo-cone-de-instagram

תודה על שחלקה איתי את החוויה חברתי הנהדרת, מאי בראלי, מדריכה לתשומת לב, יוגה ומדיטציה.