קָאסָה פּוּרָה וִידּה

גן שורק

היא נכנסה לרכב והתחילה לצחוק. לא היה לה מושג לאן אנחנו נוסעות.

היא הסתכלה עלי ואמרה שלאן שאקח אותה - זו בטוח תהיה חוויה.

היא רק לא ידעה לצפות את גודל החוויה. למען האמת, גם אני לא יכולתי לדמיין כמה נעים ומיוחד הולך להיות לנו.

עלינו על הכביש המהיר ותוך מספר דקות מצאנו עצמנו יוצאות ממנו ביציאה קלה אחת. המעבר החד בין רעש ערי המרכז לבין השקט אשר התגלה אלינו ברגע היה מטשטש. בתים המחוברים לטבע ולמרחבים, ילדים רצים ברחובות.

הגעת ליעד. הגענו? איך יכול להיות? אני לא רואה את הבית ו...

קיר אדמה ארוך ויפייפה נגלה אלינו. לצידו מונח באלגנטיות קקטוס זקוף. השער נפתח.

השער נפתח ונגלה אלינו בית עוצר נשימה, האם זה יתכן שהמדבר הגיע עד למרכז ופותח לנו את שעריו? הדברים הכי יפים בעולם אינם גלויים לעין, חשבתי לעצמי.

אני מביטה במאי, הלסת שלה שמוטה כאילו היינו חלק מסרט מצוייר. לאן הבאת אותי? בעודינו חולמות בהקיץ ומחייכות לנוכח האואזיס המיוחד הזה, קריאה נשמעת לעברינו. הגעתן! ידיה של עדי מושטות אלינו כמו מסמנות להכנס לחיבוקה. תוך רגע נבלעתי, מאושרת, לתוך זרועותיה.

בואו, בואו, כנסו.

כל פינה בבית, כל קיר וכל דלת דיברו את שפת המדבר. עדי הובילה אותנו בין חדרי הבית ובין חצרותיו, מספרת באהבה גדולה על המשפחה אשר בנתה אותו ועל המחשבה העמוקה בכל פרט ופרט. עדי היא הפנים והלב של הבית כיוון שבעליו אינם מתגוררים כעת בארץ. נפש מיוחדת ויצירתית בעצמה, מעבירה אליו ודרכו רגש כה חזק, כמו היה שלה. מילותיה ועיניה סחפו אותנו לתוך בית שכולו מעניק השראה.

חיוכינו הגדולים סירבו לרדת מפנינו שעות לאחר שעדי עזבה אותנו להנוח מהשקט המשכר. בשיח ללא מילים הרגשנו שאין משמעות לאתמול או למחר. העכשיו הוא הדבר היחיד בראשינו והוא מזמין אותנו להתמסר ולהתנתק. משב רוח עדינה הגיע אלינו מהאופק ובמים השתקפה שמש הצהריים הכתומה.

את השעות שעד השקיעה בילינו כל אחת בשלה. השקט חלחל בכל הגוף והצורך היחיד שהרגשנו היה להניח.

אחת תפסה ספר, השניה כוס תה. ישבנו על שפת המים, מחכות לראות את השמש יורדת ומביאה איתה לילה מלא במילים שרק החושך יודע להאיר.

את ארוחת הערב הכנו במטבח הרחב והמפנק של בבית. ישבנו שתינו בקצה שולחן העץ הגדול, אוכלות ומדברות, שותות וצוחקות ומעלות את צירוף המקרים המיוחד בו המציאות הפגישה בינינו.

כמה חודשים לפני כן, בשיאו של המסע שלי בארץ לחיפוש בית, ישנתי במיטתה של מאי כחלק מסאבלט בדירתה. באותם ימים היא בעצמה הייתה בעיצומו של מסעה שלה.

הסאבלט הספונטני היה זה שהפגיש ביני לבין מאי והחיבור שלנו היה מיוחד עוד מהשיחה הראשונה.

בקאסה פורה וידה החלטנו לסגור את מעגל המסעות שלנו ובחרנו ללכת לישון יחד, במיטה אחת.

הבוקר הביא איתו פרץ יצירה אדיר. התעוררנו שתינו לתוך יצירת אמנות. לתוך זמן אחר.

ובתוכו, התחלנו לנוע. כל אחת בדרך שלה ושתינו ביחד ללא מילים כלל.

החלל מעורר ומרגיע באותה נשימה. מפתיע ככל שיהיה, שהרי, איך חלל יכול לשדר דברים שכאלה.

אחרי שעות של יצירה מיוחדת היה לי מובן שלחוויה רובד מרכזי נוסף - לשמוע את סיפור המשפחה העומדת מאחורי הבית.

חן, בעלת הבית, מתגוררת כיום בהולנד עם משפחתה ולכן שיחתינו הייתה טלפונית. מהרגע ששמענו האחת את קולה של השניה הרגשנו כאילו אנחנו יושבות יחד בנחת תחת סכך הדקלים.

"אין לך מושג כמה אני מאושרת לשמוע את מה שאת מספרת לי. זו, זו בידיוק החוויה אותה רציתי ליצור!

כל שרציתי הוא שכאשר יושבים בחוץ התחושה תהיה כמו בסוכה על חופי סיני ובפנים את היכולת לנשום יחד עם החומרים הטבעיים הבונים את החלל.

דורון, בעלי, גדל בנגב כל חייו. אני, לעומתו , הייתי ילדה טובה נס ציונה שפינטזה על חיים שקטים במרחבי האינסוף של המדבר. אהבתי בו הכל ; את הגוונים, את השקט, את האינסוף.

כשדורון נכנס לחיי היה לי ברור וטבעי שהמדבר יהיה חלק משמעותי מנוף חיינו. בילינו הרבה בחיק המשפחה בנגב וכמעט בכל הזדמנות לחופשה נסענו לחוות מדבר, בעיקר בערבה ובחופים פראיים בים המלח ובסיני. כשהתחתנו, התחלנו לחלום על בניית בית במגרש בנים ממשיכים במושב בנגב ואפילו הרחקנו לכת באומץ לחפש חוות בודדים נטושות בנגב, רצינו להפריח בהן את השממה. ככל שהזמן עבר והעשייה שלנו התבססה במרכז הארץ, הבנו שחלום בניית הבית במדבר מתרחק ממציאות חיינו. וכך, נעצרו תכניות הבניה בדרום, נמכר השטח ואחריו החל חיפוש ארוך אחר משק חלומותינו החדש, שאותו דמיינו כסוג של חוות בודדים עם פרטיות אמיתית, צופה על טבע פראי.

לכאורה, חיפוש שכזה נשמע לא אפשרי במרכז הארץ, כששטחים חקלאיים הופכים לשיכונים ואיזורי תעשיה ורעש מכוניות נשמע כמעט מכל בית כפרי. במקריות כמעט מוחלטת ובמזל גדול, זכינו בחלקת אלוהים במושב גן שורק, הכי קרוב שאפשר לטבע. עם נוף של שמורת טבע ופרדסים מביתינו עד קו האופק.

בעודנו מתגוררים בבית ישן שעמד על אותה חלקה ומגדלים בו את שלושת ילדינו, הבנו שהתכניות האדריכליות שייעדנו לשם בניית ביתינו בנגב צריכות להשתנות כדי לאפשר לנו להרגיש חיי מדבר, למרות שהנוף העוטף אותנו אינו מדברי כלל.

כשהרצון למדבר משלנו לא מניח לרגע, החלטנו לצאת למסע. כזה בו נחפש אחר עיצוב וחומרי בניין חדשים, כאלה המתכתבים עם שפת המדבר. התחלנו מגלישה באינטרנט למחוזות מדבר קסומים בדגש על אדריכלות מדבר מרוקאית ומקסיקנית בסגנון סנטה-פה. המשכנו במסע במרחבי הארץ, פגשנו אנשים שמחים שחיים בבתי בוץ וגם כאלה שבונים אותם. כולם היו שותפים לדיעה אחת - מי שחי בין קירות טיח ובוץ הוא אדם נינוח ורגוע יותר. ולי, זה נראה כמו בונוס נפלא.

מצאנו חבורה עליזה שאיתה נרקם החלום, "קבוצת בוץ" שמם, ויצאנו לדרך. חבורת אמני הבוץ שלנו עברו לגור במאהל אצלינו בגינה ובמשך חודשים חיו יחד איתנו. בימים טייחנו ובערבים אכלנו ארוחות טבעוניות לצד המדורה, לצלילי חליל וגיטרה. החבורה המקסימה הדביקה אותי באהבה לבוץ ולימדה אותי לטייח תבליטים אמנותיים שאותם עיצבתי ויישמתי ברחבי הבית.

היו אלה ימים מאושרים שהתערבבו עם לידת תינוק חדש. בליבי הרגשתי שנולדו לי שני תינוקות.

חשוב היה לי לקחת חלק בכל תהליך בניית הבית וכך מצאתי עצמי נודדת ברחבי הארץ ותרה אחר יוצרים מקיימים, בעלי מקצוע שהם אמנים שבוראים עולמות מחומרים טבעיים. למזלי, מצאתי נבחרת שכזו, בעלת נשמה יתרה, שהורגשה ונטבעה בכל מה שיצרו ברחבי הבית.

כשבניית הבית הושלמה הבנתי שהשילוב בין הלבבות שיצרו אותו הוליד תוצאה מופלאה וחד פעמית - יצירת אמנות שהיא גם בית עוטף ומחבק.

השלב הבא היה המסע לריהוט ועיצוב הבית. גם אז, יצאתי לחפש מעצבי רהיטים ממוחזרים וחפצי נוי מחומרים טבעיים. מרהיטים קלועים בעבודת יד בדרום ועד אהילי עיסת נייר של אמנית גלילית. חווית האינטרקציה עם היוצרים הייתה מרגשת לא פחות מהתוצאה.

את הלידה המוחשית של הבית הרגשנו ביום שעברנו אליו. נפעמנו כל בוקר מחדש מהיופי האינוסופי שבשילוב בין המיקום שבחרנו, הנוף הפראי, השקט מסביב, החצר הפורחת והבריכה שמזכירה אגם בטבע.

וכמו בכל אגדה, גם בחובו של הבית הקסום היו טמונים אתגרים לא פשוטים. ימי החורף הפגישו אותנו עם טיח הבוץ שנמס ועם מבני עץ שדורשים תחזוקה אינטנסיבית. הרבה רצון ואהבה לדבר הובילו אותנו להתגבר על סוגיות אלה שיושבות בתפר שבין ההתעקשות על אסתטיקה ועיצוב מהטבע לבין פרקטיקה ונוחות.

ובסוף, האהבה ניצחה, היו לנו שנים רבות ומאושרות בבית הזה, בהן אירחנו את אהובינו, אשר מעולם לא רצו לעזוב, וחיינו חיים שקטים ומשפחתיים. הבית הזמין אותנו פעם אחר פעם להשאר ולהתענג ממנו מאשר לצאת ולטייל במחוזות אחרים.

לפני כשלוש שנים, אחרי כשש שנות חיים בבית, החלטנו כל המשפחה לעבור לאמסטרדם. הייתה זו דילמה קשה בין הצורך להאחז בבית אליו כה נקשרנו לבין היציאה לחיים חדשים בבית ובארץ אחרת, כדי להיות קרובים לדורון, בעלי, שהרחיב עסקיו ונכנס לשוק האירופאי. גם הפעם, האהבה לביחד המשפחתי שלנו ניצחה.

עת עזבנו את הבית חשוב היה לנו שבביתינו יגורו אנשים שיאהבו ויעריכו את האנרגיות המיוחדות שלו. בקיץ האחרון, לאחר שהושכר למשפחה מקסימה, החלטתי על שינוי, רציתי ליצור משהו חדש.

בית אירוח מפנק שיחבק את כל מי שיתארח בו. שיעניק לזוגות ולמשפחות חוויה שהיא הרבה מעבר ללינה או מפגש חברי - משפחתי. כך יצא לו לדרך מיזם Casa Pura Vida - לינה ואירוח ברוח שלי קיימות, חוויה הוליסטית שמעצימה את הגוף ואת הנפש.

אז, במקום להרחיק למקסיקו, לסיני או אפילו לערבה - אנשים נהנים מסופש ארוך ושקט ליד הבית. נושמים את הטבע והחופש, מתענגים על כל רגע ומתקשים לצאת ולחקור את השפע שמסביב, למרות שהוא רב ומופלא ; שמורות טבע, חופי ים מהיפים בארץ ואפילו קרבה לכל אטרקציה אורבנית אפשרית. לדעתי, זו ההוכחה שהצליח לנו. "

ליבה של חן מלא בגעגוע ואהבה רחוקה וכל שהיא רוצה זה שימשיכו לחגוג את החיים ואת השקט בבית אותו בנתה.

השיחה איתה הייתה עבורי מרתקת, התפלאתי מכמה חשוב לה לפתוח את פרי יצירתה לאנשים שכלל לא מכירה. התרשמתי מהדרך בה היא רואה את החיים - בפשטות, בכנות ובטבעיות.

סוף היום הגיע ואיתו גם סוף השהייה שלנו. יום גדוש של יצירה ושל שיח הביא אותנו לעייפות נעימה.

החוויה הסתיימה במלואה. הזכרונות ילוו אותנו עוד הרבה ירחים.

כל שנותר הוא לשאול -

האם באמת ישנם צירופי מקרים?

או שאולי אלו החיים אשר בטבעיות מובילים אותנו למקומות היוצרים חיבורים מעניינים?

קאסה פורה וידה -

רוח מדבר בנוף גלילי

גן שורק (כרבע שעה מתל אביב)

פתוח באהבה, בהזמנה מראש, ומתאים למשפחות וחברים שאוהבים לבלות זמן איכות במחוזות קסומים וללינת קבוצות שעוסקות בסדנאות רוחניות ויצירתיות שהבית מכיל בטבעיות.

Instagram

Airbnb