SHUFALEK
LIFE SOUNDS
סוף תרגול יוגה. שוואסנה. הרגע בו מניחים את המחשבות ומתמסרים לשקט. פתאום צלילים. מלמטה למעלה, עוטפים אותי. צלילים של ים. אני במצולות? איפה אני? פותחת את העיניים. מסתכלת עליו. הוא מגלגל ליד אוזניי כלי נגינה ממנו בוקעים צלילים של הים. ואני... מגניבה בשקט "זה! זה מדהים!". אורי חייך. הוא הרי יודע. כשקמתי אמרתי לו שבחיים לא חוויתי ככה מוזיקה. הכלים שלו, השקט שלו, העולם שלו. הכל פשוט התחבר לכדי צלילים מסוג אחר. מרגיעים. מחברים. טובים. כל כך טובים.
.
הַסְּטוּדְיוֹ שֶׁל אוֹרְנָת וְיוֹנָתָן
חָרַשִׁים
שעת ערב, השמש כבר שקעה והרוח נושבת ומעיפה את תלתליי לכל עבר. עיניי מנסות להבין איזה מהבתים היפייפים, המתמזגים בהרמוניה מושלמת עם היער, עתיד להיות מפלט השקט שלי בימים הקרובים. סמדר, כאן, בואי, בואי! היא התקרבה אלי אוחזת את ידייה השלובות קרוב לגופה, הרוח הצפונית העיפה גם את תלתליה הכתומים והארוכים לכל עבר. פוסעת במהירות לכיוונה, חיוך גדול עולה על שפתותינו, חיבוק של תלתלים מלאי רוח.
הנה, הגעתי אל היער.
הולכות ביחד, כמו מכירות שנים, נותנות לשביל בין הגפנים להוביל אותנו פנימה לתוך הקן שלה ושל משפחתה. גרם מדרגות כמו פונה לשמיים ומסמל לי, את בבית.
קר, נעים, על ההר, העצים מנופפים לי לשלום, מחבקים ומזמנים להרפתקאה חדשה.
אורנת פתחה את דלת הכניסה והרוח ממשיכה בעדינות להשמיע נוכחותה. הערב ירד וזו שעתה, לא תרפה ולא תנוח.
נכנסנו.
מתוך חושך הלילה נגלה אלי הסטודיו שאורנת ויונתן יצרו באהבה גדולה במו ידיהם.
פתאום חם. האור כה נעים. רחשי הרוח עוטפים מבחוץ והחלל המואר עוטף מבפנים.
בעודי מתרשמת מכל הפרטים הקטנים שהופכים את החלל למלא אופי ונשמה, אורנת מניחה בעדינות תקליט בפטיפון ומצמידה אליו את המחט.
סיימון וגרפונקל, נראה לי שתאהבי. חייכתי, לא היה לי משנה, ידעתי שטעם טוב יש לה, בוודאי.
המוזיקה התנגנה, העצים מנשבים מבחוץ, משפחה חמה מארחת אותי והסטודיו מיוחד כפי שלא יכולתי לדמיין.
סיימתי להניח את דבריי במקומם והתיישבתי על הספה. אור קטן בוקע מכלי חימר שולח אלי אור בפיסות קטנות.
אל היער הגעתי כי רציתי לארגן את מחשבותיי רחוק רחוק מאיזור הנוחות, לקבל השראה לכתיבה, ליצירה ולפיתוח מחשבות שרציתי זה מכבר.
כבר כשנהגתי, ככל שהרכב טיפס על רכס ההר באיטיות, הרגשתי איך הלבד תופס מקום מרכזי בחוויה אותה זימנתי לעצמי.
זו הפעם הראשונה מזה מספר שנים שהחלטתי לנסוע לבד לגמרי למקום בו אינני מכירה איש.
הספקתי לשכוח עד כמה החוויה הזו מעוררת, מדייקת ומזקקת.
לא ידעתי באותם רגעי לילה מוקדם מה אראה בבוקר כאשר השמש תגיע. מבחינתי, הייתי גבוהה גבוהה, נושקת לצמרות העצים.
התענגתי על תחושת חוסר הודאות. אזרתי אומץ לצאת מהשמיכה שעטפה אותי בקור הצפוני ובכמה צעדים התקרבתי אל הספריה שליד ארון התקליטים. ספרים כה רבים, תמונות וצבעים, מילים על מילים.
סקרנות מיוחדת עוטפת אותי כאשר אני בוחנת את ספריהם של אחרים.
מבלי להסס שלפתי מהמדף ספר אחד שתפס את מבטי ורצתי חזרה לשמיכה שחיכתה לי פרוסה. כמו ילדה קטנה שמפחדת ממפלצת ורק השמיכה תדע להגן עליה בעולם חדש שהיא ממציאה לה מדי לילה.
תה צמחים שליקטתי מוקדם יותר מעציצי הסטודיו שאורנת מטפחת חיכה לי, גם הוא.
נשים קוראות - בצילום ובציור. הכריכה קשה והאיור שעליה כמו מביט בי בצבעי פסטל רגועים.
כל אדם צריך סיפור. כך נפתח לו הספר.
הצורך בסיפור הוא צורך בסיסי, משחר האנושות.
לא יכולתי שלא לצחוק מהאירוניה. מתוך עשרות ספרים, איך הצלחתי לבחור את זה שהמשפט הראשון בו יגדיר בצורה המדויקת ביותר את הסיבה לשמה התכנסתי. שלשמה הגעתי ליער.
הבוקר הגיע ואיתו שמש צהובה צהובה. כמו שחשבתי, אני נושקת לצמרות העצים.
זה הזמן שלהם לנוח מהלילה הסוער, רגועים.
שייק ירוק בהכנה, קחי את הזמן, מחכים לך. אורנת ידעה בידיוק איך לשמח את הבוקר שלי.
גרם המדרגות מהסטודיו הוביל אותי ישר לחצר היפייפיה שלהם.
זה הזמן שלי לשמוע את הסיפור שלהם. הרי, כל אדם צריך סיפור.
הם לא מכירים אותי ואני - לא אותם.
התיישבתי בשולחן העץ הגדול ושייק ירוק חיכה לי.
יונתן ואורנת מחייכים חיוך גדול, אחד לשני, אלי, לעולם. אם זו האנרגיה שהם מפזרים סביבם, חשבתי לעצמי, בר מזל היער.
"הכרנו במשך שנים אבל לא הכרנו כלל. הוא היה בחור צבעוני, בחיים לא חשבתי שהוא יהיה הבחור בשבילי.
עברנו זה על פניה של זו פעמים רבות. במקרה, או שלא. מעולם לא שמרנו על קשר."
יונתן אומר שהוא התחיל להתאהב באורנת שנים לפני שהם החליפו טלפונים. היא, ציחקקה.
באותם ימים, היא בוגרת לימודי תאטרון שמופיעה בהצגות ומקדמת את קריירת המשחק שלה והוא אמן קרקס ססגוני שמופיע בפסטיבלים, נפגשים שוב, במקרה, בסדנא לקבוצת תאטרון רחוב. איכשהו, שם, החליטו שאולי יהיה נחמד לשמור על קשר.
הוא, הגיע לאסוף אותה, לבילוי, חברי, או כך חשבה. היא, נכנסה לרכבו, וחשבה לעצמה - מסכנה תהיה אשתו.
דשא על רצפת הרכב, צבעים וצעצועים בכל פינה.
מה שהיא לא ידעה הוא שבערך באותו הרגע, בליבה, הפכה להיות אשתו.
כמה שבועות מאותה פגישה ראשונה כבר עברו לגור יחדיו.
בהווייתם, הם נוודים. מצאו עצמם, יחד או לחוד, מטיילים בארץ ובעולם ופוגשים אנשים חדשים, תרבויות חדשות.
מעט אחרי שהגיע ילדם הראשון נולדה יצירתם המשותפת - תאטרון הגברת.
התאטרון הוא שילוב של כשרון המשחק של אורנת וכשרון הקרקסנות של יונתן. שניהם יחד יוצרים חוויה צבעונית מצחיקה ומתוחכמת שמתאימה לכל בני המשפחה. אני, בהחלט, מחכה להזדמנות לראותם במופע!
באחד מחודשי הקיץ לפני כמה שנים החליטו לצאת למופע נודד בכל הארץ עם אחת מהצגותיהם הראשונות.
הם ארזו את שני ילדיהם ואת כל חפצי התאטרון ויצאו למסע מצפון ועד דרום כשהבית - ארוז בתוך רכבם.
"מדי כמה ימים הופענו במקום אחר בארץ ולנו אצל משפחה אחרת. הכרנו אנשים ומקומות וחווינו חוויות משפחתיות שאין שניות להם.
כולם, כמובן, חשבו שהדרך שלנו מוזרה ואפילו מאתגרת. ואנחנו? - נהנו מכל שניה בדרך."
התחלנו לצחוק כששמעתי את הסיפור הזה, שהרי, בידיוק אור ואני סיימנו מסע דומה מאוד, רק... בלי התאטרון. ובלי שני ילדים!
בסיום המסע הם חזרו לביתם שבאותם ימים היה בעין הוד למשמע הודעה שאותו הם צריכים לפנות.
עניינים משפחתיים, של השטח, זה ממש לא אתם, אבל...
ושוב, צחוק משותף מהול בפליאה - איך יכול להיות שגם אנחנו וגם הם עברנו פינוי בהפתעה.
אל ביתם היום הם הגיעו כמעט במקרה וכמעט במכוון. אורנת מספרת "ערב אחד חשבתי על חרשים, פתאום, משום מקום. אולי זה נשמע קצת ממבו ג'מבו, אבל ככה באמת היה. טוב, בדיעבד נזכרתי ששמעתי עליו מחברה שביקרה כאן שנה לפני כן, אבל הטיימינג שזה עלה לי בו היה די מטריף." בוקר לאחר מכן הם החליטו להתניע ולהגיע לישוב הקטן הזה, במעלה ההר, בתוך היער.
מהרגע הראשון הם התאהבו. טוב, קשה להאשים אותם.
לא היו בתים פנויים בישוב, שהרי הוא קטנטן, 70 משפחות בידיוק.
והקארמה כמו הקארמה, ובידיוק איזושהי שיחה, ובידיוק מישהו ברחוב, וסיפור שבידיוק היה לא ברור ובידיוק בית שהתפנה ובידיוק...
זהו. עוברים לחרשים.
את הסטודיו בו לנתי הם בנו במו ידיהם. בליבם רצו לארח ולתת לאנשים אפשרות להנות מהטוב והשקט שיש ליער להציע. בנוסף, הם מארחים בביתם אחת לכמה זמן מתנדבים אשר מגיעים מכל העולם. הם מספרים שתמיד ירגישו נוודים, אך היום עם שלושה ילדים הנוודות מקבלת פנים אחרות ומגיעה אליהם הבייתה. בדרך הזו, הם וילדיהם מכירים אנשים מעניינים מתרבויות שונות, ולמעשה, ממשיכים לגלות את העולם . רק הפעם, בדרכם המיוחדת.
אחרי השיחה הנעימה יצאתי לחקור את חרשים, המקום אשר שבה את ליבם ומהווה עבורי חלק בלתי נפרד מהסיפור שלהם.
הישוב כולו בסימן אקולוגי וכל המשפחות בו מקפידות לשמור על הטבע בשלמותו.
הבתים בו בנויים ממש בתוך העצים מבלי להפריע כלל ליער, מה שמאתגר לשים לב היכן הם נמצאים.
בני הישוב מטפחים את היער ושבילי הטיול טבעיים, כאלה מהם הנוף המשתקף עוצר נשימה.
טיילתי לבדי, בקור הנעים, מתפעלת ומחייכת כמו ילדה קטנה.
לא ידעתי דבר על חרשים.
לא ידעתי דבר על אורנת ויונתן.
איך יכול להיות שכל כך הרבה נקודות במסע שלי ובעולמות אשר מרתקים אותי פגשו בי כך במסע אל תוך היער?
כנראה שלעולם לא אדע.
בליבי, לעולם, הימים האלה ינצרו כזכרון מלא באהבה.
תודה אורנת ויונתן, ליבכם זהב והחוויה שלי הייתה מעבר לכל מה שאפשר לצפות.
תודה לתנועה הטבעית בעולם הזה שמפגישה אותי עם אנשים שהופכים להיות חלק מדרך ההאטה שלי.
סטודיו היער של אורנת ויונתן -
חרשים (סמוך לפקיעין, ראמה, כרמיאל)
פתוח באהבה, בהזמנה מראש, ומתאים למשפחות או חברים אשר רוצים להגיע לטייל, לאט, יחד.
ن
אורנת ויונתן בפיסת חיים שמחים מתוך האלבום המשפחתי