הבקתה של ליהי 

גיתה

.

פיתולי הכבישים ונופים משתקפים בעיניינו. מסובב את מבטו אלי אחרי כמה דקות של שתיקה. 'איזה שם מעניין זה גיתה. בחיים לא שמעתי על שם של ישוב שנקרא כך, ממש כמו שם של אישה.' כן, חשבתי לי. שם מעניין, לא סטנדרטי, קשה להבין מה מסמל ועל מה מרמז. 

אולי הייתה זו אישה, הראשונה להקים את הישוב. אולי זהו שילוב אותיות שלכל אחת משמעות. ואולי לעולם לא נדע, גיתה המסתורית, מה את מזמנת לנו? 

פיתול אחד אחרון ועליה שבתחילתה שלט צבעוני משברי פסיפסים 'גיתה'. טוב, הגענו! בוא נעלה, אני מחכה, הבקתה, בוא לבקתה! 

 

נכנסים לישוב, מביטים סביב. אחרי דרך פתלתלה ויפה, נגלים לפנינו בתים צנועים המסודרים אחד ליד השני בדיוק מופתי. 

גדרות, בתים, מכוניות חונות. שקט. עצים גדולים מעלינו נראים גדולים פי כמה מהבתים המקומיים. לכל משפחה חלקת נוף המשתקפת מביתה, ולכן, הבניה היא למרגלות הרחוב, מה שהזכיר לנו תחושה שהכרנו טוב. 'את לא מרגישה ש...' 'כן! נכון?' 'קצת כמו ניו מקסיקו? או בכלל מרילנד?' ' התקשינו לקבוע אבל היה לשנינו פלאשבק כמעט הזוי לפרברי ארצות הברית, זכרונות מירח הדבר שלנו בו חצינו 30 מדינות והכרנו מקומיים מרתקים והפכנו בני בית בעשרות בתים.

יצאנו מהרכב לרחוב השקט ולאוויר הצלול הישר לחיוכה הגדול של ליהי שחיכתה לנו מחוץ לביתה. 

חיכינו שתינו להכיר עוד מהשיחה הראשונה וחיבוק גדול מיד חתם את החיבור הראשוני והמרוחק שיצרנו כמה שבועות לפני כן. 

'בואו, הבקתה מחכה לכם!'

צעדנו כולנו לעבר הבקתה וכמה שניות לפני שהגענו אל הדלת עצרתי. 

זה? זה הנוף? אני הולכת לבלות את הימים הקרובים בנוף הזה?

עטופה בירוק, מרגישה כמו בסרט כפרי, אור וליהי שניהם מצחקקים בצד מההתרגשות שלי.

נכנסנו לבקתה, חלונות חלונות מקיפים אותנו, הנוף משתקף מכל זווית בה עמדנו. 

העיצוב כה מיוחד ונראה שליהי הקדישה מחשבה ותשומת לב לכל פרט, לכל צמח.  

הדלקנו את התנור, הרוחות מנשבות והשקיעה כבר מרחפת מעל ההר אליו הבקתה פונה. 

הזמן איבד מהשפעתו. מעכשיו, קצב חדש.

עוד בשיחה הראשונה של ליהי ושלי הבנתי שהיא לא נכנסה לחיי סתם כך. ליהי הקדישה את חייה וכשרונה ללידות בית וזכתה ליילד נשים שמחות ותינוקות בריאים במשך שנים, כמעט 30, ליתר דיוק. 

מכל הסיקורים האחרונים, הבקתה של ליהי היה המקום אליו אור הכי רצה להגיע. 

עמדנו שם שלושתינו וידעתי שהרגע הזה לא מקרי כלל. 

ליהי הושיטה לי בצניעות וגאווה מהולות זו עם זו, את ספרה שיצא לאור לאחרונה "לידה. מלאכת החיים". 

מלאכת החיים, חשבתי לי. איזה שם. איזה דיוק.

בספר תיעדה ליהי בצילומיה ומילותיה את חוויות חייה מהלידות הטבעיות שזכתה ללוות. הסתבר לי ברגע שבנוסף לשלל כשרונותיה היא גם צלמת מרגשת. 

מעולם לא שמעתי על חווית הלידה ממיילדת טבעית והרגשתי שהספר הזה עומד לספר לי רבות על העולם הזה בצורה אליה אני מתחברת יותר מכל - צילומים ומילים. 

אני מתרגשת מהספר, ליהי מתרגשת לספר לי על המסע, ואור עומד שם ולא מבין מה פשר כל הרגשות שעלו ברגע ושבר את הדממה במשפט הצפוי ביותר 'אני לא יודע. לי זה מרגיש מסוכן, ומה אם קורה משהו לתינוק, או לאישה, מה אז? לא יודע. מסוכן. נראה לי מסוכן'

הסתכלתי עליו חצי נבוכה חצי מבינה. ברור לי שהוא לא אומר את הדברים ממקום רע אבל בכל זאת, אור! תרגע!

ליהי שברה את הקרח והמבוכה בשניה. 'אני מבינה בהחלט את החששות שלך. לדעתי, ככה מרגישים כשלא יודעים מידע בתחום מסויים. כל החיים שמעת והכרת לידה רק בתצורה אחת שלה, בבתי החולים, נכון?' המבט של אור נראה כמו מנסה לחפש תשובה או איזה זכרון חבוי. 'אמממ.. כן. רק זה'.

'כן, לצערי המצב. אנחנו בהרבה מקרים פשוט לא מכירים דרך אחרת, ולכן, אנחנו פוחדים.'

אור הקליל את נוכחותו ברגע. זהו, הוא כאן. ויותר מזה, הוא הבין, יש לו עם מי לנהל שיחה, יש לו את מי לשאול שאלות.

זה נושא עליו אנחנו מדברים לא מעט בבית והייתה זו הפעם הראשונה שיצא לשנינו, במקריות כמעט, לשבת עם אשת מקצוע ולדבר איתה על הבניות חברתיות, על מודעות, על הגוף, על התינוק, על נשיות, על בריאות. השיחה הזו כמו הגיעה משמיים. 

לא רק בגלל שהיא מרתקת אלא בגלל שבאמת, באמת, נחשפנו שנינו לראשונה למי שזימנו לעצמינו תקופה ארוכה. 

'שיחת עמידה עם אנשים מרגשים'. ככה קראנו לשיחות הראשונות עם אנשים שמרתקים אותנו, והרגע פגשנו בביתם, לרוב תוך חוויות האירוח שלנו ב AIRBNB. השיחה שלנו עם ליהי התגלגלה מסביב לעולם לעשרות נושאים שונים שהמכנה המשותף בין כולם היה ההאטה. 

כשנכנסנו לביתה המקסים הכרנו שניים מילדיה המתוקים. 'יש עוד ארבעה' 'מה?!' ליהי צחקה. 'כן! אני אמא לשישה ילדים נפלאים'.

'כשילדתי את בני הראשון הבנתי שאני הולכת להיות מיילדת. שזו הקריאה שלי בחיים.' 

והיא רגועה, נינוחה בביתה. מספרת לנו על התגלגלות החיים, על סיפורם המשפחתי, בנחת.

'בשנים הראשונות שלי כאמא למדתי לאזן את החיים יחד עם היותי מיילדת. כאשר אני נקראת ללידה, התהליך יכול לקחת שעות רבות. בן זוגי ידע שכשאני עוזבת אי אפשר לדעת מתי בידיוק אשוב, אם תוך מספר שעות או כעבור יותר מיממה'. 

ליהי חצתה את הארץ לאורכה ולרוחבה, הכירה משפחות מופלאות וזכתה לקחת חלק בתהליכים המרגשים ביותר בחייהם. 

במקביל, ברגישות וסנכרון שמרגיש לי מהחלל החיצון, גידלה שישה ילדים מקסימים תוך זוגיות מעוררת השראה. 

'כשהגענו לכאן היינו זוג צעיר ותפרן. אלה היו בתים של הסוכנות היהודית, למעשה, בגיתה היו אמורים להתיישב עולים חדשים שעם הזמן החליטו לעזוב לערים והישוב יישב את עצמו מחדש. בתפרנים, כמונו!' הסתכלתי סביב על החלל שבנו להם וליהי מספרת לי בזכרון חד ונעים על על השלבים אותם הבית עבר, איך בנו אותו, ואת חייהם, לאט לאט ובצניעות. ובהחלט, לראות בית שכזה, המעוצב בטעם מופלא ועוד לדעת כמה נפשות גרות בו עורר בי השראה אדירה. הם חיים את החיים האיטיים, במלוא מובן המילה. מינימליסטי, מעוצב בקפידה אך אנושי וחם ופשוט... שלהם. 

'אני רציתי להמשיך לנדוד. מוזר היה לי להשתקע במקום אחד. אבל, הבנתי, שאצטרך לעשות את הפשרות האלה, לבן הזוג היקר שלי חשוב היה להשתקע, להקים בית'. אז, כך, למעשה, הייתה פשרה. אכן, יש בית. אך, ליהי נודדת. בין בית לבית, בין אישה לאישה, בין לידה ללידה. 

לא רציתי להפסיק לדבר עם ליהי וגם לא רציתי לפספס את שעות הערב בבקתה. נפרדנו לנו, טוב, בערך, ביתה של ליהי צמוד לבקתה כך שלא התרחקנו מדי אחת מהשניה, לא לפני שליהי ציידה אותי במספר ספרים שנראה היה לה שאוהב ויהיה לי מעניין לקרוא בזמן השהייה שלנו. 

בבקתה חם ונעים, חיממנו לנו אור ואני מרק אותו הבאנו מבעוד מועד מהבית. חשוב לנו כאשר אנו נוסעים לדאוג שנוכל להיות לא תלויים באוכל סביבינו ושתמיד יהיה לנו טעים ובריא. 

אוכלים לנו ביחד, מסתכלים החוצה אל ההר שהפך לצל שחור גדול עם רדת השמש. 

"תות, תסתכלי איזה מוזר, יש תאורה בחוץ" "תאורה?" "כן! תסתכלי, השמיים, כאילו יש כאן תאורה. איזה מוזר, מעניין מאיפה זה מגיע"

"מהירח" "מה מהירח? תראי כמה אור!" "מהירח..." "את לא רצינית".

הוא יצא נסער מהבקתה כדי להוכיח לי ששגיתי, שיש שם אור, אולי איזה תאטרון שמופיע על איזה הר מקביל ולא הוזמנו למופע. 

רואה אותו מחפש ומחפש, צוחקת קצת עם עצמי. הוא חוזר פנימה ומסתכל עלי בעיניים היפות שלו.

"זה הירח!!!" "נכון. אמרתי לך" "איך יכול להיות?!" "אין כאן זיהום אור. בבתים אנשים מדליקים מעט אור ואין שום דבר מסביב, בלי ערים, בלי תאורת רחוב. ככה השמיים נראים. מלאים באור לבן של הירח, מראים את הדרך בצורה ברורה ומדוייקת. אין, באמת, דבר כזה שנקרא חושך בטבע, אתה יודע". "תקשיבי...הופתעתי".

 נתנו לזמן לחמוק לנו בין האצבעות. לא עשינו תכניות, לא היו בראשינו מחשבות. שיחה ארוכה לתוך עומק הלילה ליוותה אותנו ועצמנו עינינו כמעט עם אור ראשון. כבר שנים שלא יצא לנו להתבודד כך וזו הייתה מתנה גדולה. 

החוויה, כפי שהייתה, התאפשרה בגלל שהגענו פתוחים אליה. אבל, במידה גדולה מאוד, הבקתה אפשרה לנו להניח בצורה טוטאלית. 

הרגשנו את זה מהשניה שנכנסנו אליה ובכל הרגעים שבילינו בה היה לשנינו ברור שכאן אנחנו שקטים. ביחד, ולחוד. 

הבוקר הגיע והחלטנו לעשות סיבוב קטן לתרשיחא, להכיר את האיזור וללכת לבקר בכמה מקומות עליהם ליהי המליצה בחום. 

שמחנו להכיר מקומיים ולשוחח איתם על הצפון, על קולינריה, על החיים. זה איכשהו תמיד קורה לנו. 

כל טיול שלנו מסתיים בנייד מלא בכמה מספרי טלפון חדשים של חברים מכל מיני מקומות מעניינים. 

אכלנו ארוחת צהריים במקום משפחתי אותנטי, אלחי'אט שמו, בו הוגש אוכל מסורתי וטרי מהטעימים שאכלנו בחיינו.  בחרנו באופציות טבעוניות שהפילו אותנו מהרגליים. 

 

חזרנו לקראת השקיעה לבקתה, לעוד ערב מעניין ונעים ביחד. "אני חושב שאני אעצום קצת עיניים" "מעולה" "לא תתבאסי?" "למה שאתבאס?" "כי נפספס זמן ביחד" "לא. אהיה שמחה שאתה עושה מה שטוב לך ומה שנכון לך ברגע הזה ממש". 

זה קטע מעניין, ההאטה הכניסה לחיים שלנו הרבה שינויים אבל לפעמים ברגע האמת לאור קשה מאוד לממש אותם. הוא ירגיש בהרבה מקרים שהוא מפספס, ואני, תמיד, מדגישה לו כמה זה בסדר להניח ושזו המטרה העיקרית. ברור לי שהשיח שלנו בתוך הנושא הזה קריטי כדי להכניס הרגלים חדשים לחיים. לפעמים, קשה לאחד מאיתנו לקבל את הדרך של השני, זה מובן, אבל אולי הדבר הכי גדול שנכנס לחיינו בשנה האחרונה היא היכולת לשים את הדברים, כפי שהם,על השולחן, ולדבר עליהם, או להציף אותם, ברגע שהם קורים. 

ואולי, אולי, המתנה הכי גדולה שקיבלתי מההאטה היא שאני זוכה להראות לאור את הטבע אותו אני כל כך אוהבת. לגלות אותו איתו מחדש.

 

אור נח, אני קראתי. אני נחתי, אור קרא. וככה, חוזר חלילה. מסתכלים החוצה, קוראים, נחים. 

"הספר הזה, מדהים." הוא מדבר לעצמו וסוגר את הספר לאחר שגמע אותו בשקיקה עד לעמוד האחרון. 

היה זה הספר של ליהי. "זה עולם שלם שלא הכרתי, הלידה, היא, זה עולם".

לא הרגשתי צורך להרחיב. ידעתי שכשהוא מגלה את העולם, בדרכו, אל לי להפריע. הייתי שם, שמחתי בשמחת הגילויים שלו והנחתי לו להיות. 

הזמן עבר נגמר והמסע שלנו יחד איתו.

נפרדנו מליהי באהבה גדולה ובידיעה שהקשר הזה עוד יפגוש אותנו בכל כך הרבה תחנות חיים. 

היא הקסימה אותי, אותנו, בפשטות בה היא רואה את החיים, בהרמוניה בה היא יודעת לחבר את המציאות היומיומית עם תיאוריות גדולות ומציאות אחרת. היא הצליחה לצייר לנו בכשרון רב דרך חיים מעט שונה, מחוברת יותר ונכונה יותר לנו, לזוגיות שלנו ולמשפחה שיום אחד נקים. וכל זה, מבלי שהיא אפילו יודעת כמה היא השפיעה עלינו.

במילותיה, בבקתה המרגשת שיצרה, בספר שכתבה, בנוכחות שלה, בצילומיה. 

 

בדרך חזרה עצרנו באיזור בעוד כמה מקומות עליהם ליהי המליצה בחום. סיימנו את הטיול בארוחת צהריים טעימה טעימה במסעדה מסורתית קטנה ומשפחתית בכפר ג'ת (יאנוח) ושמה לחמה ועג'ין. 

שם הכרנו את הבעלים המקסימה ואת בן זוגה, אשר הקימו לראשונה את המאפייה-מסעדה המתוקה הזו, כהגשמת חלומה. 

אכלנו מאפים מסורתיים חלומיים מעשה ידיה וישבנו לשיחה ארוכה על כוס תה. טוב, הסיפור הזה, הוא סיקור שלם לכשעצמו. 

המפגשים האנושיים וחוויית הטבע שחווינו במסע לגיתה היו יחידים מסוגם. 

לא יכולתי שלא לתהות איך היה נראה המסע עם שותף אחר. 

הדרך, הזו, עם החבר הכי טוב שלי מגיל 17, הייתה עבורי הנכונה והמיוחדת ביותר.

חוויות החיים שצברנו ילכו איתנו עוד זמן רב. 

תודה לך, גליל, שהצמיחה והטוהר בך הצמיחו אצלינו רגעים וחיבורים בלתי נשכחים.

בנסיעה חזרה הבייתה, אחרי שביקרנו בג'ת, התחברו לנו הנקודות שסקרנו אותנו על מהות השם 'גיתה'.

הישוב, למעשה, נקרא על שם הנחל הסמוך שנגזר מהשם ג'ת. 

זהו. ככה, פשוט.  

הבקתה של ליהי - 

גיתה (סמוך לנהריה, כליל)

פתוח באהבה, בהזמנה מראש, ומתאים למשפחות או חברים אשר רוצים להגיע לטייל, לאט, יחד.

Untitled.jpg